אדואר מאנה וברת מוריזו: התשוקה שבאומנות מאת אורנה ליברמן

מתוך החברה הגבוהה, הקלאסית והקונוונציונלית של צרפת במאה ה-19 צמחו שני ציירים גדולים בעלי גישה, רגישות וייחוד משלהם, אדואר מאנה וברת מוריזו. מהרגע שבו נפגשו בלובר, בשנת 1868, שמרו על קשר כל חייהם, בתחילה הדוק ותדיר ולאחר מכן רופף יותר ושונה במהותו אך תמיד היו קרובים זה לזה בלבם. במשך חמש עשרה שנים, החל מפגישתם, התראו אדואר וברת בקביעות וטיפחו יחסים מיוחדים שבין תבליניהם היו משיכה, ידידות והתחרות. אך יותר מכול היו השניים מאוחדים בלהט שבו התמסרו לייעוד חייהם, הציור, כנגד כל המכשולים שניצבו בדרכם. קשייהם היו שונים ודומים, גורלם היה אף הוא שונה ודומה.

בצרפתית למילה צייר אין צורת נקבה. לומר "אני ציירת" – זה היה האתגר שעמד בפני ברת מוריזו, נערה בת טובים, ממשפחה בורגנית מבוססת, במחצית המאה ה-19. בימים ההם יעודה של נערה מהמעמד הגבוה היה להינשא, ללדת ילדים, לתפעל כיאות בית נאה, לצייר, אם רצונה בכך, באופן שולי, כחובבנית בלבד. ברת נהייתה לציירת הראשונה בקבוצת האימפרסיוניסטים לצד מונה, דגה ורנואר שראו בה שווה להם, לכל דבר. חבריה הציירים של ברת, כולל אדואר, הכירו בכשרונה ולמדו ממנה בתחום בדיוק כשם שהיא עצמה למדה מהם. מבקרי האמנות, לעומת זאת, נהגו בה בזלזול וראו בה "ציירת בית", אישה המציירת נושאים נשיים בלבד, לשם שעשוע זמני שבקרוב תמאס בו ותחדל. אדואר מאנה, באשר לו, ספג בימי חייו השערורייתיים ביקורות, לעג וגידופים, משום שהעז לחדש את הציור, להפנות עורף לכללי האקדמיה ולפנות אל עבר אפיקים ריאליסטיים, שלא הובנו בתקופה ההיא, שנחשבו "גסים וולגריים", כמו שכתבו אז המבקרים. "אדואר מאנה אינו יודע להבדיל בין פנים של אדם לזוג נעלי בית", "אדואר מאנה אינו מבדיל בין צייר לצבעי", עלבו בו. משפחות שלמות סרו לתערוכות כדי להתעכב ליד ציוריו ולצחוק. כיום נמכרות תמונותיהם של מאנה ומוריזו במיליוני דולרים…

כמו ברת, גם אדואר היה בן למשפחה מהמעמד הבורגני הגבוה והשניים לא יכלו שלא להיפגש. אביו של מאנה היה פקיד ממשלתי גבוה ואמו קיבלה בסלונה את כל מי שנחשב בתקופה. אביה של ברת היה גם הוא פקיד ממשלתי גבוה ואמה ערכה גם היא סעודות בסלון ביתם וארחה אותו חוג חברתי. במשך חמש עשרה שנים טיפחו ברת ואדואר קשר שנשאר במידה רבה מסתורי. בסופו של דבר, נישאה ברת לאחיו של אדואר. האם הייתה בין ברת לאדואר, מלבד אחווה ותחרות, גם אהבה סודית סוערת? אין לדעת. ובכל מקרה יש לשער שאהבתם הייתה אפלטונית בלבד.

פגישה, חצי פגישה

דרכיהם של ברת ואדואר הצטלבו ביום חורף, בשנת 1868, על ציור של רובנס, בגלריית מרי דה מדיסיס, במוזיאון הלובר, כשידידם המשותף, הצייר אנרי פנטאן-לטור הכיר ביניהם. ברת מוריזו ואחותה האהובה אֵדְמָה שקדו על העתקת תמונותיו של רובנס. העתקת יצירות מופת הייתה שלב הכרחי במסלולו של כל מתלמד דאז. הוריהן של שתי האחיות רשמו אותן לחוג לציור. ב-1868 הייתה ברת, יחד עם אחותה, תלמידה צעירה ואלמונית בחוג לציור בעוד שאדואר מאנה, בעשור מבוגר ממנה, היה כבר צייר ידוע. חמש שנים קודם לכן חולל שערורייה כשהציג את "אולימפיה" ו"ארוחת בוקר על הדשא". הסופר ומבקר האמנות תיאופיל גוטייה, שתמך במאנה בצעדיו הראשונים, נרתע מהתפתחותו הרדיקאלית שרמסה את המסורת המהוגנת. "למסיה מאנה יש הכבוד להוות סכנה", אמר. ומאנה משך אמנם אש.

 

אדואר מאנה, אולימפיה, 1863, מוזיאון דוֹרְסֶה. מקור תמונה ויקיפדיה.

אדואר מאנה, אולימפיה, 1863, מוזיאון דוֹרְסֶה. מקור תמונה ויקיפדיה.

אדואר מאנה, ארוחת בוקר על הדשא, 1863, מוזיאון דוֹרְסֶהץ מקור תמונה ויקיפדיה.

אדואר מאנה, ארוחת בוקר על הדשא, 1863, מוזיאון דוֹרְסֶה. מקור תמונה ויקיפדיה.

ברת מוריזו הצעירה, החולמת להיות ציירת, נמשכה לצייר המנוסה, השערורייתי, בעל הביטחון העצמי השופע. ברת מוריזו ניהלה התכתבות ענפה עם משפחתה וחבריה, ומכתביה מהווים מקור מידע עשיר. את פגישתה הראשונה עם אדואר תיעדה בפירוט, בהומור עדין ובכישרון. חיוכו של הדנדי הפתיין, שזקנקנו הבלונדי גזום בקפידה, פגש בחיוכה של התלמידה הביישנית, שהייתה עסוקה, לפני שהגיע, בהעתקת משמניהן של שלוש הנשים החושניות בציורו של רובנס, "מרי דה מדיסיס יורדת מהאוניה בנמל מרסיי".

הנערה הצנועה הקשיבה נבוכה ופזורת נפש לעצותיו של הצייר ששמו כרודף שמלות הלך לפניו. מה הוא חושב עליי, תהתה. שאני תמה ופתייה, או אולי שרמנטית, כמו כל הנשים החגות סביבו? "אישה ציירת, כמה נדיר. כדאי שניפגש", חתם הצייר והתרחק בצעדו המהיר והנמרץ. במכתב מפורסם שכתב לידידו הצייר פנטאן-לטור מביע אדואר יחס מתנשא כלפי הנשים שפגש זה עתה: "האחיות מוריזו – שרמנטיות. מצער מאוד רק שהן לא גברים. עם זאת, תוכלנה לשרת את אינטרס הציור אם תינשאנה לחברי אקדמיה ותזרענה מהומות בקרב מחנה הסנילים האלה".

בחודשים שלאחר הפגישה בלובר, לפי עדותה של ברת, פקד אדואר בקביעות את ארוחות הערב שיזמה אמה, בכל יום שלישי, בביתם ברחוב פרנקלן, ברובע ה-16. ברת ומשפחתה הוזמנו לארוחות ערב, בכל יום חמישי, בביתה של משפחת מאנה, ברחוב סן פטרסבור, ברובע ה-8. אינטלקטואלים ואמנים, אמיל זולא, אנרי פנטאן-לטור, אדגר דגה, פייר פוביס דה שאבאן, אלפרד סטיבנס, התדיינו שם בלהט על דברים העומדים ברומו של עולם. לאחר הארוחה, התיישבה אשתו של אדואר, סוזן, ליד הפסנתר וניגנה בכישרון רב להנאת המסובים. סוזן, הולנדית שמנמנה, רכה ושלווה, שכמו יצאה מציור של רובנס, הגיעה לראשונה לבית משפחת מאנה כמורה לפסנתר לאדואר ואחיו אז'ן. סוזן ילדה בן, ליאון, שמסתורין אופף את מוצאו הביולוגי. האם היה בנו של אדואר? בנו של אביו של אדואר? מכל פנים, כשמלאו לילד 11, אדואר נשא את סוזן לאישה. סוזן העריצה את בעלה והתייחסה בסלחנות ובלי שמץ של קנאה למעשי משובותיו המרובים. ובאשר לבעל הפתיין, אשתו הנאמנה שימשה לו כנמל מבטחים בעולמו הסוער. בבנה של סוזן, ליאון, נהג אדואר בלבביות וברוך וצייר בקביעות את שלבי התפתחותו. בציור המפורסם "המרפסת" ניתן להבחין בצדודיתו של הנער.

אדואר מאנה, המרפסת, 1869, מוזיאון דוֹרְסֶה. מקור תמונה ויקיפדיה.

אדואר מאנה, המרפסת, 1869, מוזיאון דוֹרְסֶה. מקור תמונה ויקיפדיה.

ברת בסטודיו של אדואר

"המרפסת": זה היה הציור שפתח את שיתוף הפעולה הפורה בין אדואר וברת כצייר ומודל. ברת מוריזו אינה יכולה עדיין לתרום לאדואר מאנה בתחום הציור עצמו, אין לה עדיין מה ללמד אותו, אך יופיה וקסמה העדינים פועלים, גורמים לו להתאהב בה. "פאם פאטאל", אומרים עליה, הגדרה שמחמיאה מאוד לנערה הענווה. אדואר זקוק למודל חדש שיגלם את המודרניות של תקופה חדשה. ברת מתאימה לתפקיד. אדואר מציע לה לשמש לו כמודל לתמונה הקורמת בשר בראשו, "המרפסת". כך, החל מ-1868 עד 1874, יצייר אדואר את ברת בסדרה של תמונות מרהיבות וייחודיות שבכל אחת מהן תהייה שונה ותהווה לו מקור השראה בהיותה בה היא עצמה. ברת מוריזו שרועה על ספה, ברת מוריזו בנעליים ורודות, ברת מוריזו עם מניפה, ברת מוריזו בשמלת מוסלין שחורה, ברת מוריזו עם זר סיגליות, ברת מוריזו חבושת כובע של אבל אחרי מות אביה. ארבעה עשר דיוקנים, יותר מאשר לכל מודל אחר, הקדיש אדואר לברת, שבילתה שעות ארוכות מול מבטו ומכחוליו של הצייר. ברת אהבה, לדבריה, לשהות במחיצתו של אדואר, בסטודיו ברחוב סן פטרסבור שבו התערבבו ריחות הצבעים והטבק בריחות בושמי גופן של הקורטיזנות, המודלים שצייר אדואר לפניה. ברת זיהתה מייד את כשרון הענק של הצייר יוצא הדופן וידעה שיום אחד תכיר בו גם צרפת כולה כצייר חשוב בתולדות אמנותה. אדואר זיהה אף הוא את הפוטנציאל הטמון בברת וסייע לה לגלותו ולהגשימו. אך בינתיים הגדיר שארל גרנייה, אדריכל האופרה, את הציור "מנוחה" כקשקוש מכוער וברברי ואת ברת מוריזו, המודל, כנערה נוגה, צנומה וחולנית. ברת לא הבינה את תוקפנותו של האדריכל הצעיר לגביה ופקפקה כמובן, בלשון המעטה, ביכולת שיפוטו בתחום הציור.

אדואר מאנה, מנוחה, 1870, מוזיאון לאמנות של בית הספר לעיצוב ברוד איילנדץ מקור ציור ויקיפדיה

אדואר מאנה, מנוחה, 1870, מוזיאון לאמנות של בית הספר לעיצוב ברוד איילנד. מקור ציור ויקיפדיה.

הפגישה עם אדואר הייתה עבור ברת הזדמנות פז להכיר את המאסטרו. האם ניסה אדואר להפיל את ברת ברשתו? האם נכנעה לו זו המעריצה את כשרונו? במכתב שכתב אדואר לברת הוא מכריז על רגשותיו אל "הציירת היפה", מביע לה געגועים, בכל רחוב מרחובות פריז הוא מייחל לראות את נעליה המקושטות בלולאות ורדים, המוכרות לו כל כך, כמה יפה בילו יחד בעיר פקאן בנורמנדי, כמה היה רוצה לראותה שוב. מכתבים של ברת אל אדואר לא קיימים. המומחים מביעים תימהון על אי הימצאות מכתבים לאדואר בהתכתבותה הענפה של ברת, שנהגה לכתוב בקביעות ובתדירות למכריה, ומעלים את הסברה שברת טרחה להשמיד כל עדות ליחסיה הרומנטיים עם אדואר. בסוף חייה אמרה ברת לחברתה הציירת רוזלי ריזנר שמכתבי אהבה חייבים להישרף. אין אנו זקוקים לשרידים גשמיים שיתעדו את השעות שחווינו, נוראיות או נעימות, אמרה. יש לציין שברת השמידה את רוב ציוריה הראשונים כיוון שלא יכלה לסבול את חוסר מקוריותם. הציירת הצעירה הייתה עדיין תחת השפעת מוריה. לדעתה לא היו ציורים אלה ראויים שיראו אותם לציבור. אידיאל הציור של ברת היה תפיסת החולף והרגעי וקיבועו באופן מיטבי וייחודי. ניתן אולי, אם כן, להקיש מתחום הציור לתחום האישי ולהסיק שגם מכתבים מסוימים היו בעיניה לא ראויים. עם זאת, יש לציין ולהדגיש שלסברות אלה אין כל הוכחה. האם ברת העלימה מכתבים שכתבה לאדואר? אולי כן, אולי לא. האם היו לברת ואדואר הזדמנויות להיות לבד? קרוב לוודאי שלא.

בין כך ובין כך, הקשר בין אדואר לברת היה עמוק ומשמעותי, הן מבחינה אישית והן מבחינה אמנותית. אדואר צייר את ברת בארבע עשרה תמונות ולשום מודל אחר, אף לא לויקטורין מֵראן (המודל של "אולימפיה" ושל האישה היושבת ב"ארוחת בוקר על הדשא", בין היתר), לא הקדיש הצייר תשומת לב כה רבה. מבקרים רבים רואים באופן בו צייר אדואר את ברת עדות למשיכתו אליה, משיכה שקיבלה ביטוי יחודי ועז בציור משום שלא השביע אותה, כדרכו במודלים רבים אחרים. מאידך, ברת עצמה, שלא הייתה מודל מקצועי, אלא נערה ממעמד גבוה, הסכימה בחפץ לב לבלות שעות רבות בסטודיו של אדואר, בתנוחות מייגעות, כשהיא מצייתת להוראותיו, רגל שמאל צריכה להיות מקופלת למחצה תחת השמלה הלבנה, המניפה אחוזה כך וכך, לא לזוז, חיוך, בבקשה.

עוד משהו שיכול לעניין אותך  הלב הפועם של מיריי דארק מאת אורנה ליברמן

ברת מוריזו עם זר סיגליות

התמונה המפורסמת והאופיינית ביותר לסיפור האהבה המיוחד בין שני הציירים היא "ברת מוריזו עם זר סיגליות". בשפת הפרחים, הסיגלית היא, מאז הקלטים והיוונים, סמל לתום, צניעות, עומק רגשות וסודיות. לא פלא, אם כן, שאדואר צייר את ברת כשזר סיגליות, בלתי נראה כמעט, נעוץ במפתח מחשופה. ברת ראתה בתמונה זו יצירת מופת.

אדואר מאנה, ברת מוריזו עם זר סיגליות, 1872, מוזיאון דוֹרְסֶה

אדואר מאנה, ברת מוריזו עם זר סיגליות, 1872, מוזיאון דוֹרְסֶה.

ולסיפור יש המשך. לאחר שסיים אדואר את התמונה, צייר עוד תמונה קטנה שבה נראה זר הסיגליות, מניפה אדומה סגורה (זו המופיעה בכמה מדיוקניה שצייר) ומכתב שעליו כתוב: למדמואזל מוריזו, מאדואר מאנה. מתנה למודל המוערך כדי להביע רגשות תודה ואולי אף לאישה הנחשקת כדי להביע רגשות אהבה חשאית שאדואר הקפיד לא לגלות לסביבה.

אדואר מאנה, זר סיגליות, 1872, אוסף פרטי

אדואר מאנה, זר סיגליות, 1872, אוסף פרטי.

ברת ואדואר נתנו זה לזה מפעם לפעם ציורים שציירו, כמחוות ידידות והערכה. את התמונה "ברת מוריזו עם זר סיגליות" תקנה ברת, טבין ותקילין, לאחר מותו של אדואר, שגרם לה צער עמוק עד יום מותה שלה, תריסר שנים לאחר מכן.

שנת 1874 בחייה של ברת

1874 היא שנה חשובה בחייה של ברת מוריזו גם מבחינה אישית וגם מבחינת הקריירה האמנותית. ברת בת השלושים ושלוש מחליטה סוף סוף להינשא למחזרה, אז'ן מאנה, אחיו של אדואר. יש אומרים שמשום שלא יכלה להגשים את אהבתה לאדואר, התיקה אותה, בלית ברירה, לאחיו, אז'ן. במכתב לאחותה היקרה אֵדְמָה מדברת ברת על דמיונות שווא שבהם שגתה זמן רב ושלא גרמו לה להיות מאושרת. הגיע הזמן ליזום צעד חדש, חיובי, ולהיענות לחיזוריו של אז'ן, בחור טוב המעוניין בה כל כך.

גם אם נישאה ברת לאז'ן מתוך חישובי היגיון ולא מתוך אהבה בוערת, עסקת החליפין, בהנחה שהתקיימה, הייתה מוצלחת ביותר. אז'ן לא היה צייר גאוני כמו אחיו אך במקום רודף שמלות ללא תקנה, זכתה ברת בחבר נאמן שהעמיד את עצמו לשירות אמנותה. אז'ן התגלה כבעל מתאים וברת הייתה מאושרת עד שב-1892 המוות גזל אותו ממנה כשהיה בן 58 בלבד. בדצמבר 1874 איבדה ברת את אביה ובינואר שאחריו נישאה לאז'ן בלבוש אבל. זוהי גם השנה שבה צייר אותה אדואר בפעם האחרונה, "ברת מוריזו עם מניפה", דיוקן שבו מופיעה ברת באופן נדיר בפרופיל, טבעת אירוסיה לאז'ן על אצבעה, כמו רצה הצייר לקבע רגע זה של סיום תקופה ביחסיהם.

אדואר מאנה, ברת מוריזו עם מניפה, 1874, מוזיאון לאמנויות יפות, ליל. מקור תמונה ויקיפדיה.

אדואר מאנה, ברת מוריזו עם מניפה, 1874, מוזיאון לאמנויות יפות, ליל. מקור תמונה ויקיפדיה.

מהרגע שבו נשא אז'ן את בחירת לבו לאישה, זנח לחלוטין את הציור שבו עסק כתחביב והתמסר לרשות אשתו, התנהגות יוצאת דופן בתקופה ההיא. התפקידים התחלפו. אז'ן תמך בקריירה של אשתו בדבקות, שימש לה כסוכן ופטר אותה מכל הטרחות המעשיות, המנהליות והארגוניות. כסף ורכוש עמדו לרשות הזוג שדאגות פרנסה היו ממנו והלאה, כך שהתנאים לפריחתה האמנותית של ברת היו מירביים.

עוד משהו שיכול לעניין אותך  סנסון הגיבור - ההיסטוריה המקברית של תלייני פריז

1874 הייתה גם השנה שבה הפנתה ברת עורף למסורת והפגינה עצמאות נועזת, כשהיא בוחרת לצייר מחוץ לכל השפעה ובראש ובראשונה מחוץ לזו של גיסה. בשנה גורלית זו הפסיקה ברת להציג את תמונותיה בסלון הרשמי מטעם האקדמיה לאמנויות יפות לאחר עשר שנות נאמנות והצטרפה, נגד עצותיו של אדואר, לחבריה שעוד מעט ייקראו "האימפרסיוניסטים". החל משנה זו החלה ברת לעוף בכוחות עצמה. זו הייתה השנה שבה הציגה החבורה לראשונה בסלון עצמאי משל עצמה וברת הייתה האישה היחידה שהופיעה בו. עשרים תמונות של ברת ניתלו בסלון הראשון של האימפרסיוניסטים שאדואר מאנה סרב בכל תוקף להשתתף בו. אדואר לא האמין באסטרטגיה של פיסארו, מונה, רנואר, דגה ומוריזו. בכל מרצו השתדל להניא את ברת מלהציג בסלון אך זו הגנה בתוקף על בחירתה, בתמיכת בעלה אז'ן.

ממסד, מסורת, מזג

אדואר מאנה לא יכול היה להתכחש למה שהכתיב לו מזגו האמנותי ולא התאים את ציוריו לכללי האקדמיה. עם זאת, בהתנהלותו כלפי הממסד והמבקרים, אדואר לא היה מורד. אדואר רדף כל חייו אחרי אותות כבוד ותהילה ושאף למצוא חן בעיני הסמכויות ולהיות מקורב להן. אביו של אדואר ייעד את בנו לקריירה של שופט אך כשראה את ציוריו, הבין שעדיף לאפשר לו להיות אמן. אדואר לא הלך בדרך הרשמית ולא למד בבית הספר לאמנויות יפות אך הצטרף כחניך לסטודיו של תומא קוטור, שהיה צייר מקורב לשלטונות, מכובד, מקובל ומוערך. אדואר לא הסכים בשום פנים ואופן להצטרף לאימפרסיוניסטים שרצו מאוד להתהדר בו ולהכתירו כמנהיגם. מאנה היה מבוגר בכעשור מהאימפרסיוניסטים ונחשב בעיניהם כאבי המודרניזם, כנושא הדגל, כזה שסלל בפניהם את הדרך. מאנה הקדים את כולם גם בהולכו להתעמת עם שופטי הסלון הרשמי. אך חיצי הסרקזם וההיסטריה נגדו הלכו ופחתו, המבקרים והציבור החלו להבינו. עוד מעט יצליח להתקבל על ידי הסמכויות, המבקרים, הציבור. מדוע אם כן לקחת סיכון ולאבד הכול כשההצלחה המיוחלת אחריה רדף כל חייו בהישג יד. עם זאת, מאחורי הקלעים מאנה המשיך לתמוך באימפרסיוניסטים, קנה מהם תמונות, הלווה כסף למונה ורנואר, כתב לעיתונאים בשבחם וביקש מהם ביקורות אוהדות לחבריו. תתמכו בהם עכשיו, כתב, יום אחד תבינו. מאנה ידע שהאימפרסיוניסטים מגלמים אידיאל חדש ולגיטימי אם כי לא חלק אתם בהכרח אותן אופציות אסתטיות. בהמשך הושפע מהם כשם שהם הושפעו ממנו ובחלק מציוריו ניתן לזהות השפעה ישירה של ברת מוריזו.

ברת מוריזו רצתה מאוד בהכרה עוד בחייה, עשתה מאמצים כדי להציג ולמכור, אך הצטרפה לאימפרסיוניסטים בלי היסוס. התקופה לא הבחינה בכשרונה הייחודי וקטלגה אותה כציירת ביתית חובבנית. האימפרסיוניסטים הוגדרו כידוע כמטורפים, המציגים ביומרה וביוהרה ציורים לא גמורים, ששורטטו בחיפזון, וברת הוכנסה להגדרה זו. "בין המטורפים האלה יש גם אישה אחת", הטעימו המבקרים. וגם לאחר שהוכר בכשרונם של האימפרסיוניסטים, ברת המשיכה להיות מקופחת מתוקף היותה אישה. זמן רב יידרש כדי שלא תקוטלג יותר כציירת בית. ברת לא למדה בבית הספר לאמנויות יפות כי המוסד הרשמי היה בתקופה ההיא, עד כמה שהדבר נראה כיום אבסורדי, סגור בפני נשים. הוריהן של ברת ואֵדְמָה עודדו את כשרון הציור של בנותיהן בצעירותן ורשמו אותן ללימודים בסדנאות, בתחילה אצל ז'וזף גישאר ולאחר מכן אצל קמי קורו כשברת גילתה רצון לצייר תחת כיפת השמים, בטבע. קורו הכשיר אותן לצייר נופים ובקיץ 1861 אף שכרו ההורים בית בכפר ויל דאוְורֶה בסביבות פריז כדי שהבנות תוכלנה לצייר ליד מורן. אך משהגיעו לפרקן, הלחץ שהפעילו עליהן להתחתן ולהקים משפחה היה כבד. הציור נעשה שולי בעיני ההורים והעיקר היה להגשים את היעוד הנשי כפי שנתפס אז בעיני החוג אליו השתייכו. אֵדְמָה נכנעה מהר, נישאה לקצין בחיל הים והלכה אחריו לגור בלוריאן, עיר נמל בברטאן, עזבה לתמיד את הציור. ברת נשארה רווקה עד מעבר לגיל שלושים ולא העלתה בדעתה אפילו לוותר על חלומה, תשוקתה, יעוד חייה. ברת לא הייתה מורדת מובהקת, כמו ז'ורז' סאנד, למשל, אך הייתה עצמאית ונחושה, לא הקריבה את הציור ולא הלכה ממש בתלם הבורגני שיועד לה. ברת ידעה ליצור סינתזה חכמה שבה שילבה ציור, נישואים ואימהות. ברת חייתה כדי לצייר וכשהגיע הזמן, נישאה לבעל שתמך באידיאל חייה. כשנולדה בתה, תפסה גם האהבה החדשה את מקומה במסכת ההרמונית.

ברת מצאה את דרכה והייתה מאושרת אך בעת ובעונה אחת גם מיוסרת. בהתקפות זעם השמידה בצעירותה ציורים שלא נראו לה טובים מספיק כדי להיראות. הציור בשביל ברת היה דרך חיים וכיבוש אידיאל משלה ואף אחד לא יכול היה למנוע זאת ממנה. בקנאות רבה שמרה על עצמאותה וידוע במיוחד המכתב שבו היא מתארת את היום שבו אדואר הגיע לביתה ו"תיקן" ציור שלה, דיוקן של אמה ואחותה, שעמדה לשלוח לסלון. ברת חוותה את התערבותו של אדואר, שחטף ממנה את מכחולה והפך את דיוקן האם על ידי מוריזו לדיוקן האם על ידי מאנה, תוך התבדחות בלתי פוסקת, כהשפלה דרמטית. הציור, שהפך בעיניה לקריקטורה, הוצג נגד רצונה בסלון.

עוד משהו שיכול לעניין אותך  אוכל צרפתי - האם הקרואסון באמת צרפתי?

ברת, ז'ולי ואדואר

ב-1878 נולדה לברת בת, ז'ולי, שהייתה לאימה מקור שמחה נוסף. התינוקת, הילדה והנערה גדלה תחת מכחוליה של ברת ומופיעה בלמעלה משבעים תמונות שציירה. הבת האהובה הייתה האוצר של ברת, שגילתה את האימהות בגיל מאוחר יחסית. הופעתה של ז'ולי בחייה של ברת פתחה בפניה שערים חדשים באמנותה שנעשתה בוגרת ואישית יותר. בשנות חייה האחרונות היטשטשו עוד ועוד קווי המתאר בציוריה של ברת שהפכו מקוריים יותר ויותר. עד למותה של ברת מדלקת ריאות בגיל חמישים וארבע כשבתה לא הייתה אלא בת שבע עשרה בלבד, האם והבת לא נפרדו.

אחרי נישואיה של ברת, חדלו ביקוריה בסטודיו של אדואר ושני הציירים התראו הרבה פחות. עם זאת, הדיאלוג האמנותי והרגשי ביניהם לא פסק מעולם. בציור "ז'ולי מנגנת בכינור", נראה אחד מדיוקניה של ברת על ידי אדואר, שאותו צייר עשרים שנה קודם לכן, כשהוא תלוי על הקיר.

ברת מוריזו, ז'ולי מנגנת בכינור, 1893, אוסף פרטי

ברת מוריזו, ז'ולי מנגנת בכינור, 1893, אוסף פרטי.

בקיץ 1882 מחלת העגבת שבה לקה אדואר בצעירותו בברזיל הגיעה לשלב הסופי והצייר לא יכול היה עוד ללכת או לעמוד. אדואר שכר בית קיץ ברואיי. ברת ואז'ן שכרו גם הם בית בקרבת מקום, בבוז'יבל, ובאו יום יום לבקר את החולה. ז'ולי שיחקה בגן הגדול ואדואר צייר אותה בשמלה כחולה. אדואר מביט ברוך באחייניתו, בתה של האישה שאהב אהבה בלתי אפשרית, שהפכה לגיסתו. הוא כבר צייר את ז'ולי כתינוקת ב-1879 ועתה, בקיץ האחרון בחייו, כילדה. וברת עונה לו בציור תאום, המשקף את קרבתם של שני הציירים.

אדואר מאנה, ז'ולי מאנה יושבת על משפך, 1882, אוסף פרטי

אדואר מאנה, ז'ולי מאנה יושבת על משפך, 1882, אוסף פרטי.

 

ברת מוריזו, משחק בחול, 1882, אוסף פרטי

ברת מוריזו, משחק בחול, 1882, אוסף פרטי.

מותו של אדואר

נמק פשט ברגלו של אדואר ורופאו החליט לכורתה. אדואר נפטר באפריל 1883 אחרי שבוע של יסורי תופת. ברת ואז'ן ביקרו אותו יום יום. "אדואר היה ודאי מצייר את ההלווייה", כתבה ברת כשתיארה במכתב את הכבוד האחרון שחלקו המשפחה והחברים, ברובם ציירים ואמנים, לאיש שכה היה יקר לה. ברת נזכרת בנוסטלגיה בחמש עשרה השנים בהן פקדה את הסטודיו של אדואר. אהבתי את האיש הזה, כתבה. השעות האלה של קרבה עליזה, תחת מבטו השובבני, שבהן סיפר לי כל מה שעבר בראשו, הצחוקים המשותפים שלנו. ברת הביטה מבט אחרון בקבר הקטן שבו שקע אדואר לתמיד. דף חשוב בספר חייה נחתם.

מאז מותו של אדואר, לא הסירה יותר ברת את שמלתה, כובעיה וסרטיה השחורים, שכה אהב. לעולם לא תשכח את ידידותם האמיצה. ברת תישאר עד יום מותה, תריסר שנים לאחר מכן, נאמנה לזכרון הידיד. היא תקנה ציורים שלו ותארגן את תערוכת הרטרוספקטיבה הראשונה לכבוד המאסטרו.

השפעות הדדיות

מאנה השפיע על האימפרסיוניסטים והאימפרסיוניסטים השפיעו על מאנה. בהשראת מונה, רנואר, מוריזו, החל מאנה לצייר תחת כיפת השמים, בגנים, והבהיר את לוח צבעיו. השפעתה של מוריזו על מאנה בולטת במיוחד בציורי הפרחים שלו ובציוריו האחרונים שבהם קיבל השראה מעולם האופנה הפריזאי. שיתוף הפעולה בין שני האמנים היה חזק, הדדי ופורה. ברת הושפעה כמובן ממאנה אך גם מקורו, מדגה, מרנואר, מפנטאן-לטור. ברת הספיגה עצמה בכל מה שלמדה ממוריה ועמיתיה והשתמשה בתורות אלה כארגז כלים כדי להגיע ליצירה מקורית משלה שמטרתה הייתה הנצחת החולף תחת אור מסוים. בציוריה האחרונים הלכה ברת אף רחוק יותר מעמיתיה האימפרסיוניסטים ושכללה את האופי הלא גמור כביכול ביצירותיהם, שגרם לדחייה כל כך עזה מצד בני תקופתם.

מותה של ברת

ברת נפטרה במרץ 1895 מדלקת ריאות, בגיל חמישים וארבע, ונקברה באחוזת הקבר של משפחת מאנה בבית הקברות של פאסי לצד בעלה אז'ן. לידם קבורים אדואר ואשתו סוזן. שנה לאחר מותה ארגנו חבריה האימפרסיוניסטים יחד עם בתה ז'ולי תערוכת רטרוספקטיבה לכבודה שבה ניתן היה לראות בפעם הראשונה את היקף יצירתה. ברת הייתה חשובה מאוד לעמיתיה, כאמנית וכידידה. כשהתבשר רנואר באקס אן פרובנס על מותה של ברת, מיהר להגיע להלווייתה ואמר: החיים הם מדבר. קשה הייתה הפרידה מברת מוריזו ששימשה כמוקד לפעילותם האמנותית והחברתית של האימפרסיוניסטים. ערב מותה, כתבה ברת לז'ולי: אני אוהבת אותך על סף המוות, אוהב אותך גם לאחריו. רק שמחה גרמת לי, מעולם לא צער. הייתי כל כך רוצה להחזיק מעמד עד חתונתך… הפרידה בלתי נמנעת. מחי דמעה מעינייך. ניחנת ביופי ובעושר, עשי בהם את השימוש הנכון. אם דגה יקים מוזיאון, תגידי לו שיתלה תמונה של מאנה.

הכרה בינלאומית

ציוריה של ברת מוריזו מוצגים במיטב המוזיאונים בעולם. האוסף הגדול ביותר, למעלה משמונים יצירות, נמצא במוזיאון מרמוטן מונה ברובע ה-16 בפריז. רוב היצירות הגיעו למוזיאון ב-1993 מעזבון נכדה של הציירת, דֶני רואר, אחד משלושת בניה של בתה ז'ולי מאנה ובעלה ארנסט רואר. שלוש שנים לאחר מכן יגיע למוזיאון עזבונו של אחיו של דני, ז'וליאן רואר, הכולל שלושה ציורים נוספים ורהיטים מהסלון של סבתו.

ב-27 באוקטובר 1985 נכנסו חמישה שודדים למוזיאון מרמוטן מונה כרבע שעה לאחר פתיחתו. שלושה מהם ריכזו תחת איומי אקדח את שמונת השומרים וחמישים המבקרים באחד האולמות ואילצו אותם לשכב על הרצפה. שניים מהם הורידו מהקירות את התמונות בהן חשקו, חמש של מונה, שתיים של רנואר ו… אחת של ברת מוריזו, זו המציגה נערה עם מניפה. חקירת המשטרה העלתה שמאפיונר יפני, שישב חמש שנים בכלא צרפתי בגין מכירת הרואין, ניצל את ההזדמנות כדי לקשור קשרים עם שודדי בנקים מקומיים. שיתוף הפעולה הבינלאומי הצליח בשלב הראשון. שווי התמונות שנשדדדו הוערך ב-15 מיליון דולר. בביתו של יזם השוד, שאין לפקפק בטעמו האמנותי, נמצא קטלוג מוזיאון מרמוטן מונה כשהציורים הגנובים מוקפים בעיגול. אף גנסטרים קשוחים התייחסו לברת מוריזו כשוות ערך למונה ורנואר… בדצמבר 1990 נמצאו הציורים, במצב תקין למדי, בווילה בפורטו-וקיו בקורסיקה. הנזקים הקלים שנגרמו להם תוקנו וכך, אחרי חמש שנות היעדרות, חזרו מונה, רנואר ומוריזו לביתם.

ברת מוריזו, בנשף הריקודים, 1875, מוזיאון מרמוטן מונה

ברת מוריזו, בנשף הריקודים, 1875, מוזיאון מרמוטן מונה.

מקורות:

Catherine Aventurier, Edouard Manet, Berthe Morisot: Un mystérieux duo, France 5, 2.7.2017 –
Correspondance de Berthe Morisot avec sa famille et ses amis, Quatre chemins, 1950 –

 

כמה מילים על אורנה ליברמן

אורנה ליברמן בעלת דוקטורט בספרות צרפתית היא חוקרת תנ"ך, ספרות ותרבות המתגוררת בצרפת. אתם מוזמנים לבקר בבלוג שלה לשון המקרא – אור חדש על שפה עתיקה, המוקדש בעיקרו לביאור התנ"ך דרך שפתו, אך כולל לא מעט רשומות על תרבות צרפת.

 

5 תגובות

  1. לכלוכית כותבת: תענוג.
    ציורים מקסימים ומאמר יפה ועדין כציורים עצמם. שילוב נעים בין תיאורי חיים לציוני דרך אומנותיים. נהניתי והחכמתי. תודה רבה.
    אורנה ל עונה: העונג הוא גם שלי. אהבתי מאוד את תגובתה של לכלוכית שבעיניי הפכה כבר לנסיכה. תודה רבה.

  2. אורנה ל 30/07/2017 at 05:39השיב/י

    תודה על העניין במאמר. תודה על ההערות. אנסה למצוא את הספר על מאנה של סופי שובו. יש שמעדיפים את מאנה, יש שמעדיפים את מוריזו. שניהם ציירים גדולים וההעדפה היא עניין של טעם. לי אישית יש חולשה ענקית לברת מוריזו. היא כבשה אותי לגמרי גם באישיותיה, בדרך חייה וגם בציוריה שמעוררים אצלי המון רגשות. בנוגע לשם המוזיאון,
    Orsay
    בצרפתית נהגה אורסה ולא אורסיי.
    From France with love
    Orna

  3. משתמש אנונימי (לא מזוהה) 30/07/2017 at 07:49השיב/י

    כתבה נפלאה, מחכימה ומענגת . תודה רבה

    • תודה רבה למשתמש האנונימי. גם אני החכמתי כאשר עבדתי עליה וכתבתי אותה.
      אורנה

  4. תודה רבה למשתמש האנונימי. גם אני החכמתי והתענגתי כשעבדתי עליה.

אז מה אתם אומרים?


הרשמו לעלון שלי

קבלו מידע על הרצאות, טיולים, ערבי שאנסונים וכל דבר אחר שפרנקופילים אוהבים.

מכיוון שאני לא נפוליון אני מבטיח לא להפציץ את תיבת הדוא"ל שלכם

Share110
Tweet
Share