בכל פעם שאני מגיעה לחופשה בפריז, שבה גרתי למעלה מ-10 שנים, אני מקדישה כחצי יום לביקור במוזיאון מרמוטן מונה, ולעתים מוסיפה לו טיול במשטחים הירוקים סביבו או, לחילופין, שיטוט ברחובות אוטיי-פאסי (Auteuil-Passy), הגדושים בחנויות וקניונים מהסוג השיקי. ואם לא לקנות, ליהנות.
מוזיאון מרמוטן מונה מציג את האוסף הגדול בעולם של יצירותיו של קלוד מונה. זאת ועוד. כל אומני האימפרסיוניזם והפוסט-אימפרסיוניזם המפורסמים מוצגים, סביב מונה, באולמות המוזיאון, ואף כאלה ששמעם לא הגיע לקהל הרחב.
המוזיאון מרחיב הנפש שוכן ברובע ה-16 המהודר והרוגע, באחוזה עירונית מרהיבה, וכולל אוסף קבוע, מרתק כל פעם מחדש ותערוכות מתחלפות, תמיד מעניינות. כדי להגיע למוזיאון מרמוטן מונה, אפשר לקחת את קו המטרו מספר 9 ולרדת בתחנה הנקראת לה מואט.
מטרו לה מואט
Métro La Muette
אם עיתותיכם בידכם, ממליצה מאוד לקחת אוטובוס שחוצה את פריז. נופה המדהים של העיר ייפרש לעיניכם כמו הייתם באוטובוס תיירים, וזאת במחיר של כרטיס נסיעה רגיל. באתר המוזיאון, המאפשר גם קריאה באנגלית, מפורטים כל קווי האוטובוס ושם התחנה בה יש לרדת בכל אחד מהם.
התחנה נקראת על שם לה שאטו דה לה מואט (Le Château de la Muette), טירת המואט, שנמצאת בקצה יער בולון. הטירה נבנתה, בסגנון המאה ה-18, על ידי אנרי דה רוטשילד, איש אשכולות רב פעלים, בתחילת שנות ה-20, ליד הטירה המקורית שנהרסה. הינה, בקיצור, תולדות הטירה, השוכנת לא רחוק ממוזיאון מרמוטן מונה, וקשורה אליו, בהמשך נלמד על מהות הזיקה.
שאטו דה לה מואט Le Château de la Muette
כבר מימי הביניים שימש המקום כמעון ציד למלכי צרפת. בסוף המאה ה-16 הרחיבו שארל התשיעי לטירה כדי להעניקו למלכה מרגו לרגל נישואיה לאנרי הרביעי. ב-1606 העניקה אותו זו, בתורה, ללואי ה-13.
הטירה עברה גלגולים רבים. ב-1717 רכש אותה העוצר פיליפ מאורליאן (Philippe d’Orléans) שאחרי שהגדילה ושיפצה, העניקה לבתו הבכירה, מארי-לואיז-אליזבט (Marie-Louise-Élisabeth), שתהיה לאחר נישואיה, בגיל 15, הדוכסית דה ברי (la duchesse de Berry). כשהייתה מארי-לואיז-אליזבט בת 7, חלתה והיה חשש לחייה.
דאגתו האבהית של העוצר לבתו הפכה, לפי השמועות, שנפוצו בפריז וחוללו שערוריות, לגילוי עריות. כשהבריאה, בילתה בציד ובחגיגות, ללא משמעת וללא הגבלה.
העוצר פיליפ מאורליאן היה הולל מושבע וערך אורגיות מרובות בחברת בני אצולה קבועים, שכונו “המושחתים”. בתו, שהשוו אותה בתקופתה לקיסרית רומא מסלינה וביקרו אותה בחריפות, השתתפה בהן לעתים קרובות. מין ואוכל בכמויות מופרזות לא היטיבו עם בריאותה.
עוד בזמן נישואיה לקחה מאהבים רבים והמשיכה בכך לאחר שהתאלמנה בגיל 19. עם מותו של לואי ה-14 קבעה מגוריה בארמון לוקסמבור וכך זכתה לכינוי “הוונוס מלוקסמבור”, בנוסף לכינוי “תפוחת הלחיים”. היא הקיפה עצמה בחצר מעריצים ומאהבים ובמאי 1717 אף קיבלה בארמון את הצאר הרוסי פיוטר הגדול.
הדוכסית דה ברי התמכרה לזלילה, סביאה והוללות. גופה הלך והעצים, גם בגלל אכילה ושתייה מופרזות וגם בגלל הריונות רצופים. טירת המואט, שקיבלה במתנה מאביה, שימשה לה כמקום מקלט ומסתור שבה ילדה את ילדיה המתים, בני מאהביה המרובים, עד שב-1719, במהלך אחת מהלידות האומללות, נפחה את נפשה, בגיל 23. זמן קצר לפני כן, הספיקה להינשא, למורת רוחו של אביה, עם אחד ממאהביה שהיה רוזן.
עוד בת אצולה שלא שפר גורלה קשורה לטירת המואט: מארי-אנטואנט. בהגיעה לצרפת, חיכתה זו בטירה לטקס נישואיה ושהתה בה מספר פעמים לאחר מכן. ב-1764 עברה הטירה, שהייתה נכס של לואי ה-15, לרשותו של בעלה של מארי-אנטואנט, שיהיה לואי ה-16. זהו ההסבר לזיקתה למקום.
לואי ה-16 ואשתו הצעירה טיילו בפארק של הטירה ובילו ימים מאושרים בצל קורתה. זה היה ירח דבש לא רק שלו עם אשתו אלא גם עם עמו. בטירה קיבל לארוחת ערב את הקיסר יוסף השני, אחיה של מארי-אנטואנט. ועוד פרט מעניין הוא שבמגרש חולי, מצפון מזרח לפארק המלכותי, נתן רישיון לרוקח והאגרונום אנטואן פרמנטייה (Antoine Parmentier) לשתול תפוחי אדמה בעוד שלא היו אז מוכרים בצרפת.
תקצר היריעה מלספר את קורותיה של טירת המואט במהלך ההיסטוריה ושימושיה הרבים והמגוונים. טלסקופ ענק הועבר אל גנה ב-1771 תחת לואי ה-15 וניסויים מדעיים נערכו בו לעיני הציבור, ב-1783 המריא ממנו הכדור הפורח המאויש הראשון, המהפכנים טרחו להרוס את החלק הקדמי של הטירה וב-1793 התקינו באגפיה מטוואת כותנה ומועדוני שתייה וריקודים, דוקטור ז’ול גרן (Jules Guérin) שכר ב-1831 את הטירה כדי להושיב בה בית חולים אורתופדי, מכוון ויצרן הפסנתרים פייר ארר (Pierre Érard) ערך בה, החל מ-1870, קונצרטים יוקרתיים בנוכחות מלחינים כמו ברליוז, ליסט ורובינשטיין.
לא נחסכו מהטירה גם שימושים צבאיים: המטה הכללי בזמן המצור הגרמני על פריז והקומונה, מ-1870 עד 1871, מטה מפקדת חיל הים הגרמני בתקופת הכיבוש, מטה מפקדת חיל הים האמריקאי בזמן השחרור. ולא נזניח את הארכיבישופים של צרפת שכיבדו את הטירה בנוכחותם באסיפת מליאה ב-1907 תחת האפיפיור פיוס ה-10.
ב-1922 התיישב בטירה הברון אנרי דה רוטשילד (Henri de Rothschild) עם אשתו למגורי קבע אחרי שבנה אותה מחדש בסמיכות של מאתיים וחמישים מטרים מצפון מערב למקומה המקורי. הטירה הקודמת נהרסה ב-1919 עם מותו של היורש האחרון. אחרי מותו של הברון אנרי דה רוטשילד ב-1947 מכרו יורשיו את הטירה לארגון האירופאי לשיתוף פעולה כלכלי, ה-OECE, אביו של הארגון לשיתוף פעולה ופיתוח כלכלי, ה-OECD שהמנהלה שלו יושבת בה כיום. במבנים מודרניים סביב לה ממוקמים לשכות הארגון בה עובדים שכיריו.
מה מקור השם מואט (Muette)? לפי סברה אחת, זהו כתיב קודם, עד סוף המאה ה-18, של המילה meute, עדת כלבים, והכוונה היא לכלבים שליוו את הציידים ביער בולון. לפי סברה אחרת, פירוש המילה הוא mue, נשל, והכוונה היא, לפיה, לנשירת קרני הצבאים ולחילוף נוצות הבזים. קרני הצבאים נושרות כל שנה בין פברואר למאי ומגיעות לשיא צמיחתן לפני עונת הייחום בספטמבר. קרני הצבאים, שנהגו לצוד אותם ביער בולון, הוצגו כנראה במעון הציד של שארל התשיעי. הבזים מחליפים את נוצותיהם גם הם פעם בשנה, לאחר עונת הרבייה, במשך חודש עד חודשיים, וכנראה הוחזקו בתקופה זו במעון הציד. כל הפירושים מתייחסים לציד: כלבי ציד, בזי ציד (בזיירות), ציד צבאים.
ויש עוד פירוש, שלא קשור לציד, המעלה את הסברה שהמילה muette, אילמת, משקפת את ריחוקה של הטירה מחצר המלך. בדידות דיסקרטית, הרחק משאון השליט וסובביו.
בקרבת טירת המואט שוכן מוזיאון מרמוטן מונה שהיה גם הוא במקורו מעון ציד, דהיינו, מקום פגישת ציידים שבו יכלו לסעוד את לבם, לשוחח עם עמיתיהם, להחליף בגדים ולהשלים ציוד. גן ראנלאג מחבר בין שני האתרים, בין טירת המואט למוזיאון מרמוטן מונה. נדייק: מוזיאון מרמוטן מונה שוכן ליד הפארק המקורי של טירת המואט שחלק ממנו הפך רכושה של העירייה ב-1860.
מוזיאון מרמוטן מונה Musée Marmottan Monet
סרטון קצרצר כטעימה מוקדמת:
ז’ול מרמוטן (Jules Marmottan), 1829-1883, היה משפטן, ראש עירייה ומנהל חברת כריית פחם בצפון צרפת. דאגתו לרווחת הכורים מציבה אותו כאחת הדמויות הראשיות של דוקטרינת הפטרנליזם, במובנה הטוב, כמובן, של המילה.
ז’ול מרמוטן מימן בכספו הפרטי את בניית בית העירייה ששירתה את צרכי הכורים. כמו כן, בנה להם ולילדיהם שכונות מגורים ובתי ספר וסיפק להם שירות רפואי חינם.
מלבד פעילויות ציבוריות אלה ז’ול מרמוטן היה גם אספן אומנות נלהב, שהתעניין במיוחד בימי הביניים וברנסנס. ב-1882 קנה מפרנסואה כריסטוף אדמון קלרמן (François Christophe Edmond Kellermann), הדוכס דה ואלמי (le duc de Valmy) את מעון הציד שלו ליד יער בולון ושיכן בו אוסף אומנות נכבד.
נפרט ונדייק: כפר פאסי צורף לפריז וב-1860 חלק ממנו נקנה על ידי העירייה. זה היה שטח נרחב שהיה סמוך לפארק ההיסטורי של טירת המואט. הברון אוסמן מינה את אדולף אלפאן להופכו לגן. השטח הסמוך לגן זה של שישה הקטארים, שיהיה גן ראנלאג, הועמד למכירה בתנאי שהקונים יבנו בו בתי מידות. הדוכס דה ואלמי נמנה עליהם. הוא רכש ב-1863 שטח נרחב, בנה שלושה בתי מידות ונפרד משניים מהם לטובת שני קונים. ברשותו השאיר אחוזה בת 2020 מ”ר באווניו רפאל מספר 20 (20 Avenue Raphaël). לאחר מותו של הדוכס, אלמנתו ובתו מכרו לז’ול מרמוטן ב-1882 את אחד ממבניה, מעון הציד.
ז’ול מרמוטן הוריש את המעון על אוסף האומנות שבו לבנו יחידו פול, 1856-1932. פול מרמוטן היה היסטוריון ומבקר אומנות (מחברם של ספרים רבים), וגם אספן ופילנטרופ כאביו. ב-1910 קנה שטחים סמוכים לנכס הקיים, הפך את מעון הציד לאחוזה עירונית וקבע בה את מגוריו. פול התעניין במיוחד בתקופת הקיסרות הראשונה (סוף המאה ה-18 ותחילת המאה ה-19) והרחיב את אוספו של אביו. כעשור אחרי גירושיו, האישה שעמד לשאת בנישואים שניים נפטרה בטרם עת. פול נשאר לבדו והקדיש את כל משאביו לאחת מיצירות חייו – האחוזה העירונית ושכיות החמדה שרכש כדי לעצב אותה לפי טעמו.
כמו נלי ז’אקמאר-אנדרה לפניו שמטרתה הייתה לאפשר לציבור הרחב ליהנות ממכלול אוצרותיה, לאחר מותה, כפי שהשכילה להשאיר אותם, גם פול מרמוטן הוריש במותו, ב-1932, את המבנה והאוסף למוסד ציבורי – לאקדמיה לאומנויות יפות, לאותה מטרה. ב-1934 נפתח לציבור מוזיאון מרמוטן. בשנים לאחר מכן נתרמו למוזיאון אוספים רבים אחרים שהמפורסם בהם הוא אוסף יצירותיו של קלוד מונה. הודות לתרומות אלה מרוכז במוזיאון אוסף יצירות קלוד מונה הגדול בעולם. כך התרחב גם שם המוזיאון ממרמוטן למרמוטן מונה.
אוסף ז’ול מרמוטן ואוסף בנו פול
אווירת המוזיאון ספוגה בנוכחות אוספיהם של ז’ול ופול מרמוטן. אוספו של האב ז’ול מציג יצירות של ציירים איטלקים, גרמנים ופלמיים מהמאה ה-13 עד ה-16 (המכונים “ציירים פרימיטיביים” משום היותם מבשרי הרנסנס), שטיחי קיר וויטראז’ים עתיקים.
אוספו של הבן פול מציג רהיטים וחפצי אומנות מסוף המאה ה-18 ותחילת המאה ה-19. וגם יצירות של צייריהן הבולטים של מאות אלו, ביניהן סדרת דיוקנים מעבודותיו של לואי בויי (Louis Boilly) שעל שמו נקרא הרחוב שבו נמצא המוזיאון.
האולמות מרשימים והמוצגים מרהיבים. הבה נתרשם מכמה דוגמות:
תרומה של פול מרמוטן: ג’ובאני מריה בנזוני (Giovanni Maria Benzoni), אהבה ופסיכה. צילם: צבי חזנוב
את “אהבה ופסיכה” (L’Amour et Psyché) פיסל בנזוני ב-1845 אך לפי כמה היסטוריונים, ביצע שמונה העתקים של “אהבה ופסיכה” וזאת עד יום מותו. היצירה מהאוסף של פול מרמוטן, הנמצאת במוזיאון מרמוטן מונה, היא אחד מהעתקים אלה. המקור נמצא בגלריה לאומנות מודרנית במילאנו.
בנזוני קיבל, ללא ספק, השראה מהפסל האיטלקי הגדול ביותר במאה ה-18, אנטוניו קנובה (Antonio Canova), אך לקח חירות בנוגע למיתוס המפורסם עליו מבוססת היצירה, “פסיכה וקופידון” – מתוך הרומן ״חמור הזהב״ מאת הסופר והרטוריקן הרומי לוּקִיוּס אַפּוּלֵיוּס שחי במאה ה-2 לספירה. בסיפור מתוך יצירתו של אפוליוס אין זכר לקנקן מי הסטיקס בין ידי שתי הדמויות המפוסלות.
ועוד תרומה של פול מרמוטן: מטלן פרנסואה תימוטה (Matelin François Thimoté), אומן ברונזה ותוניסן (Thonissen), אומן שעוני קיר, המריבה. צילם: צבי חזנוב
יצירה זו, הנקראת “מריבה” (La Brouille), 1810, מתארת בני זוג שקמו זה עתה מהספסל ע