מכל הארמונות הגדולים והמפוארים, המצודות הנישאות אל על והמונומנטים המרשימים אוהב אני יותר מכל דווקא את השאטו הקטנים, הנחבאים והאינטימים, אלה בעלי המידות האנושיות – הלא הם המייזון דה פלייזנס. שאטו דה לה מוט-טילי הוא דוגמא מצויינת לארמון שכזה, אשר אינו מוכר כל כך לקהל הישראלי וחבל.
ההיסטוריה של שאטו דה לה מוט-טילי
שאטו דה לה מוט-טילי הממוקם על גדות נהר הסן בחבל שמפיין-ארדן הינה טירת קיץ המזכירה מאוד את שאטו דה שאן סור מארן (עליו כתבתי באתר זה), שתיהן נבנו במאה ה-18 בחוצות האיל דה פראנס כדי לשמש מפלט הרחק מהמולת פריז וורסאי ולקיום מסעות הציד שהיו הספורט החביב על האצולה באותם ימים. בשנת 1710 החליט המלך לואי ה-14 להעניק לדוכס-מארשל אנדריאן מוריס דה נואיי (Adrien Maurice de (Noailles את המצודה הפאודלית מתקופת ימי הביניים שעמדה במקום כהוקרה על שירותו הנאמן לכתר.
המבצר שעל שם החפיר שהקיף את חומותיה (מוט) נקראת הטירה עמד מוזנח עד שבשנת 1754 הוא נהרס ובמקומו נבנה השאטו דה לה מוט טילי שלצורך בניתו השתמשו בהריסות המצודה. את המבנה תכנן האדריכל פרנסואה ניקולה לאנסר (François-Nicolas Lancret) עבור אב-המנזר ג’וזף מארי טיראי (Abbé Joseph-Marie Terray) שהיה שר האוצר ומנהל המבנים המלכותיים של המלך לואי ה-15 ואחיו (ג’וזף היה איש כמורה ותפקידו הדתי הרשמי היה אב מנזר מולזם).
האב טיראי (מימין) ואנטואן ז’אן טיראי (משמאל)
אנטואן ז’אן טיראי (Antoine Jean Terray) (יליד 1750) היה הבעלים של השאטו כאשר פרצה המהפכה הצרפתית, הוא שימש כחבר האסיפה הלאומית בוורסאי ב1789- ומאחר וראה את עצמו כמוערך ואהוד ע”י פשוטי העם סירב להגלות את עצמו כפי שעשו רבים מאנשי האצולה והכמורה באותה התקופה כדי להגן על חייהם, החלטה זו התגלתה כטעות מרה כאשר ראשו נערף בגליוטינה בשנת 1794 ביחד עם אשתו באשמה שהם מילטו את ארבעת ילדיהם לאנגליה כארבע שנים לפני כן.
אנטואן הספיק בשנותיו במקום להשאיר את חותמו על ידי יצירת גנים אנגליים שהיו בשיא האופנה באותה התקופה. במקביל להוצאתו להורג הטירה הולאמה וכל תכולתה רוקנה ונמכרה על ידי השלטון המהפכני, אך כשלוש שנים מאוחר יותר היא הוחזרה לידי בנו של אנטואן – קלוד היפוליט (Claude Hippolyte Terray de Rozières) אשר התמנה ב-1818 לקצין בלגיון הכבוד של צרפת. תלאות הטירה לא נגמרו כאשר בקרב על צרפת ב-1814 תבוסתו של נפוליאון ה-1 הביאה את הקוזאקים מהצבא הרוסי הכובש להתיישב בטירה ואלה עקרו את רצפת העץ שלה לצורכי הסקה.
הטירה עברה במשפחה לאורך הדורות עד שבשנת 1910 נכדו של קלוד היפוליט – שארל ג’ראלד הדוכס מרוהאן-שבו ((Le Comte Gérard de Rohan-Chabot רכש אותה משני אחייניו והחל בשיקום ושימור הטירה, אך טרגדיה היכתה שוב כאשר בנו וחתנו המרקיז דה מיילי נהרגו במלחמת העולם הראשונה בהפרש של 11 יום. ביתו – אלייט המרקיזה דה מיילי (Aliette de Maillé de la Tour-Landry) נשארה היורשת היחידה והיא לקחה על עצמה את שיקום ושימור האחוזה כפרוייקט חיה, היא ריהטה מחדש את הטירה בריהוט מהמאה ה-18, שחזרה ושימרה את המבנים והגנים ואף הקימה אגודה אשר דאגה לשמר ולשחזר מבנים היסטורים מתקופת טרום המאה ה-19 בצרפת.
כאשר ב-1970 נפטרה מסרטן ביתה היחידה – קלייר קלמאנס דה מיילי – הנסיכה דה פולניאק (Claire Clémence de Maillé – princesse de Polignac), החליטה אלייט להעניק את הטירה למרכז למונומנטים הלאומיים של צרפת (Centre des monuments nationaux) בתנאי שהם יתחזקו אותה ויפתחו אותה לקהל הרחב. אלייט נפטרה כשנתיים מאוחר יותר בשנת 1972 ובכך הסתיימה השושלת שהחזיקה במקום מעל למאתיים שנה.
מימין חדר המדרגות המפואר ומשמאל אחד מהסלונים בארמון
כמה מילים על הארמון עצמו
המבנה ממוקם באמצע פארק רחב ידיים בין הדרך הראשית לנהר הסן ומחובר באמצעות ארקדות למבני השירות (שחלקם נהרסו במאה ה-19) הנמצאים משני צידיו, ארקדות אלה מהוות כניסה מרשימה לגנים הצרפתיים שמאחורי הטירה שבמרכזן ישנה תעלה בסגנון הגראן קנאל בוורסאי המגיעה עד לגדות נהר הסן. צורת הבניה של המייזון דה פליזאנס משדרת נינוחות וחוסר פורמליות מופגן, דלתות גדולות מאפשרות גישה בלתי אמצעית לתוך המבנה מהגנים וחלונות רבים מאפשרים כניסה של אור.
הכניסה הראשית לטירה היא דרך אולם מבואה גדול אך חף מקישוטים המוביל לסלונים הגדולים הכוללים בין השאר ספריה, חדר ביליארד, חדר אוכל וחדרי הסבה שונים, המדרגות המרווחות ממוקמות לצד המבואה בחלל נפרד כדי למנוע טקסיות ופומפזיות מיותרת. בעוד הסלונים הגדולים מחוברים אחד לשני כאינפלדות (מעבר רציף מחדר לחדר) חדרי המגורים בקומה השניה מחוברים באמצעות מסדרון כנהוג בבניה המודרנית כיום וזאת כדי ליצור הפרדה ואינטימיות בין החדרים. חשוב לציין בהזדמנות זו שצורת הבניה הזאת שאופיינית כל כך למייזון דה פלייזאנס הכפרי ולאוטל פרטיקולייה העירוני מהווה את ראשית דרכו של הבית המודרני בו אנחנו חיים כיום.
כשנכנסים בשער הראשי הממוקם על אם הדרך מבחינים מייד במבנה הנאה בעל המידות האנושיות, הסימטריה המוקפדת והגגות המחודדים שכה אופיניים לאדריכלות הצרפתית. את פנינו קיבלה מדריכה חביבה דוברת צרפתית בלבד אשר לוותה אותנו לכל אורך הסיור שהיה למעשה סיור פרטי במקום השומם לחלוטין, וכך עם ידע בסיסי בצרפתית ואוצר מילים מוגבל התחלנו את הסיור באולם המבואה ומשם המשכנו לסלונים המפוארים תוך כדי שהיא מסבירה כמייטב יכולתה לזוג החייזרים שנחתו עליה מישראל.
העובדה שהיינו שלושתנו לבד והשקט ששרר במקום הפסטורלי יצרו את האווירה המושלמת לביקור במקום, לעיתים היה נדמה שאנחנו במאה ה-18 ואת הסיור מעבירה לנו לא פחות מאשר הדוכסית דה רוזייר. הסלונים האלגנטים משדרים פאר כפרי מאופק נטול פומפוזיות שכה אופיינית לאוטל פרטיקוליה העירוני. דלתות רחבות הידיים מחברות בין הסלונים לגנים הנאים ובמעבר מהיר ונטול טקסיות אנחנו מוצאים את עצמנו פוסעים בגנים. אחריי שיורדים כמה טרסות מגיעים לגראנד קאנל הממוקם בתוך גנים צרפתיים מטופחים, הליכה לאורכו מביאה אותנו לגדות הסיין שבינהם מפריד כביש צר. את הגנים הצרפתים מקיפים גנים אנגלים עם שדרות עצים ומבנים שונים.
כיצד מגיעים לארמון
ההגעה לשאטו דה לה מוט-טילי מעט קשה מאחר ואין תחבורה ציבורית למקום. לצורך ההגעה למקום שכרתי רכב מוואנסן ונסעתי מרחק של כשעה וחצי לכיוון דרום מזרח, על שעות וימי פתיחה יש להתעדכן באתר המרכז למונומנטים הלאומיים
